ללא קטגוריה

התקן עיגון מטענים החדש

תכנון של רכב, מרכב והובלה לפי תקן עיגון מטענים החדש, ת”י 6395, שייכנס לתוקף בתחילת יולי של 2022, עם דגש בהתקנת נקודות עיגון תקניות במשאיות ובגוררים

לפני כשש שנים יזם משרד התחבורה את עריכתו של תקן ישראלי 6395 שעיקרו אבטחת מטענים ברכב מסחרי. התקן הזה קובע בין היתר את הדרישות לחישוב הכוחות הנדרשים לריתום החלקים הרלוונטיים במטען, וכן את האמצעים המאושרים לריתום, לצורך הובלה בטוחה של המטען. בתקן שני חלקים והוא משמש בסיס מקצועי להכשרת נהגים, להכנה נכונה של כלי רכב המיועדים להובלת מטענים ולאכיפה מקצועית על ידי הגופים המשלחים, חברות ההובלה, קציני בטיחות ועוד.

נוסח התקנות שאושר ייכנס לתוקף ב-1 בינואר 2022. סוגי הרכבים המחויבים לעמוד בדרישות התקן הישראלי לעניין אבטחת מטענים הם רכבי משא מהקטגוריות N2 ו-N3, כלומר כל המשאיות במשקל כולל העולה על 3,500 ק”ג, וקטגוריית O – גרורים ונתמכים. על פי החקיקה שאושרה בכנסת, לא יחודש רישיונו של רכב (משאיות וגרורים שנדרשים לעמוד בתקן), אלא אם מותקנות בו נקודות עיגון בהתאם לדרישות של תקן ישראלי 6395 חלק 2.

כוחות לחישוב אמצעי הריתום

יש לשים לב לכוחות שלהם נדרשים אמצעי הריתום בצירי התנועה שבהם המטען יכול לזוז (קדימה, אחורה, לצדדים, למעלה ולמטה). אלו נוגעים למשקל המטען בלבד. יש להדגיש שהנתונים ברישיון הרכב או הגרור אינם רלוונטיים, ובכל תובלה יש להביא בחשבון רק את משקל המטען שהועמס. מבחינה מעשית, המשקל העצמי של הרכב, לפני העמסת המטען, כלל אינו חשוב לצורך חישוב אמצעי הריתום.

המטען מועמס כשמשקלו ידוע למעמיס. הכוחות המחושבים (במונחי G) הם אלו:

  • 1.0 משקל המטען בציר כיוון נסיעת הרכב קדימה.
  • 0.5 משקל המטען בציר ההפוך לכיוון נסיעת הרכב (הפוך לכיוון הנסיעה).
  • 0.5 משקל המטען בכל אחד מצידי הרכב (ימין ושמאל).
  • 1.0 משקל המטען בציר האנכי, כלפי מטה.
  • 0.2 משקל המטען בציר האנכי, כלפי מעלה.

נוסף לזאת, אחרי ההעמסה יש לבדוק את השפעת הגובה של מרכז הכובד של המטען על יציבות הרכב. המאמץ חייב להיות בהנמכת מרכז הכובד ככל האפשר, כדי להפחית את הסיכון שהמשאית תתהפך בפנייה.

אמצעי ריתום תקניים לעיגון מטענים

התקן החדש מתיר ריתום מטענים באמצעות שלושה התקנים בלבד: רצועות קשירה, כבלי פלדה בשילוב מותחנים ושרשראות.

חוטי קשירה וחבלים, אינם מותרים לשימוש.

על כל אמצעי ריתום חייב להופיע סימון תקן כגון EN ו-EC. צריך שיופיע גם סימון של הכוחות שמותרים להפעלה באמצעות אמצעי הריתום. לדוגמה, ברצועות קשירה מובלט כושר התפעול, לרוב בדקה-ניטון, שדומה מאוד לק”ג. כמו כן מופיעים שם היצרן, החומר שממנו מיוצרת הרצועה, תו התקן ותאריך הייצור של הרצועה. חשוב מאוד להדגיש שהרצועות מיועדות לעיגון ואסורות להרמת מטענים. בהרמת מטענים בניית הרצועה ומקדמי הביטחון גבוהים הרבה יותר.

גם השרשראות חייבות להיות תקניות. הן מאושרות ומסומנות לפי תקן EN 12195. גם במקרה זה כושר ההעמסה וכוח המתיחה המרביים מצוינים בהבלטה, בדרך כלל על המותחן. יכולת הריתום של שרשראות הפלדה היא כמובן פונקציה של מידותיהן. לדוגמה, לשרשרת של שישה מ”מ יש כושר ריתום מטען של 2,200 ק”ג בקירוב, לשרשרת של תשעה מ”מ יש כושר ריתום מטען של 5,000 ק”ג בקירוב ולשרשרת של 18 מ”מ יש כושר ריתום מטען של 20,000 ק”ג בקירוב. כל המידע מופיע בתקן ובמדריכי תפעול מקוצרים שמוציאים משרד התחבורה והרלב”ד.

גם כבלי פלדה חייבים להיות מאושרים ומסומנים לפי תקן EN 12195. הכבלים צריכים להיות מצוידים באמצעי מתיחה ובאביזרי חיבור תקניים בהתאם לדרישות התקן. הכבל מורכב מליבה, ועליו שזורים גדילים המשמשים כבלי פלדה קטנים יותר. מושם דגש בשימוש בכבלים תקניים ובבדיקה תקופתית שלהם.

מרכב חדש או לצורך התקנה חדשה של אמצעי עיגון במרכב קיים. דרישות התכנון מפורטות בתקן האירופי EN 12640. חלק מהדרישות הן אלו:

  • נקודות העיגון יכולות להיות מותקנות על משטח העמסה או על הדפנות של משטח ההעמסה. אסור שנקודות העיגון יבלטו מעל משטח ההעמסה, למעט בפרק הזמן שבו נעשה בהן שימוש לעיגון המטען.
  • נקודות העיגון לא יבלטו מעבר לרוחב המרבי המותר בתקנות התעבורה. הרוחב המרבי המותר למרבית המשאיות הוא 2.55 מטרים כולל נקודות העיגון.
  • נקודות העיגון שמותקנות במרכב, וכן האלמנטים במרכב שאליהן הנקודות מקובעות, חייבם לעמוד בכל העומסים הנוצרים בעקבות כוחות המתיחה, בכיוונים שונים המופעלים על נקודות הריתום.
  • נקודות הריתום צריכות לאפשר זוויות הטיה בין 0 ל-60 מעלות לכיוון המרכז של שטח ההעמסה, וזאת בעבור נקודות עיגון המותקנות על משטח ההעמסה במרחק רוחבי של פחות מ-50 מ”מ מהקצה הרוחבי של המרכב.

ישנן דרישות גיאומטריות נוספות המפורטות בתקן, ויש להכיר אותן לפני ההתקנה. בכל התקנה יש לכלול תוויות סימון לנקודות העיגון במרכב. המטרה היא שמתכנן ההובלה והנהג יידעו מה חוזקן של נקודות העיגון. יצוין שבמרבית נקודות העיגון מוטבע העומס המרבי שאליו הן מיועדות, וכן מוטבע סימון תקן כגון DIN EN ו-EC.

כעת יש להתחיל לחלק את נקודות העיגון על פני המרכב הספציפי. התקן קובע שנקודת העיגון הקדמית ביותר תהיה במרחק של עד 500 מ”מ מהדופן הקדמית. נקודת העיגון האחורית ביותר תהיה גם היא במרחק של עד 500 מ”מ מקצהו האחורי של המרכב. בתווך, המרחק בין כל אחת מנקודות העיגון לא יעלה על 1,200 מ”מ. המיקום של כל אחת מהנקודות אסור שיעלה על 250 מ”מ מקו האורך של המרכב (ימני או שמאלי).
 
אחד החידושים בתקן הוא הצורך להתקין לפחות שתי נקודות עיגון על הדופן הקדמית של המרכב. הנקודות ימוקמו בגובה של עד 1,000 מ”מ מפני המרכב ועד 250 מ”מ מצידי הדופן (ימין ושמאל). כל אחת מהנקודות מיועדת לעומס מתיחה מרבי של 1,000 ק”ג. החוזק של כל אחת מנקודות העיגון תלוי במשקל הכולל המותר של הרכב. בעבור משאיות וגרורים במשקל כולל שבין 3,500 ל-7,500 ק”ג, החוזק של נקודת העיגון במתיחה יהיה לפחות 800 ק”ג. עבור משאיות וגרורים במשקל כולל שבין 3,501 ל-12000 ק”ג, החוזק של נקודת העיגון במתיחה יהיה לפחות 1,000 ק”ג. בעבור משאיות וגרורים במשקל כולל שמעל 12,000 ק”ג החוזק של נקודת העיגון במתיחה יהיה לפחות 2,000 ק”ג.

סימון מרכז הכובד

איפה למקם את המטען על גבי המרכב? מסתבר שדווקא לאחד האספקטים החשובים והפשוטים ביותר ליישום, תקנות התעבורה, וגם התקן, אינם מתייחסים.

אחת ההמלצות הפשוטות ביותר ליישום היא לשמור על מיקום נכון של המטען על גבי משטח העמסת המטען של המרכב. אין למקם אותו יותר מדי קדימה, אחורה או באחד מצידי המשאית (ימין או שמאל). זאת אולי המלצה פשוטה, אולם נהגים רבים מניחים את המטען על פי שיקולי הנוחות, ולא על פי שיקולים בטיחותיים. לדוגמה, נהגים רבים המובילים מכולות על נתמך ארוך, המיועד לשתי מכולות, מעדיפים למקם מכולה יחידה מאחור, אלא שמבחינה בטיחותית יש למקם אותה במרכז הנתמך. יש לכך השלכות על העומסים והבלאי של הסרנים ומערכת העברת הכוח, וכמובן שיש אספקטים בטיחותיים כגון תפעול מערכת הבלמים.

בעת מיקום המטען יש לוודא שהוא ממוקם במרכז הכובד. כדי להקל על הנהגים כדאי לסמן את מיקום מרכז הכובד על גבי מרכב המשאית באופן ברור ובולט למרות שתקנות התעבורה אינן מחייבות סימון כזה, למעט מקרים מיוחדים כגון מגבה נוע. הדבר יעזור לנהג למקם את המטען כראוי.

קשירת מטענים הלכה למעשה

עיגון המטענים הוא תנאי הכרחי אבל לא מספק לתובלה בטוחה. בנקודה זו חייב להיכנס לתמונה מתכנן ההובלה, כלומר איש מקצוע שפועל מטעם חברת התובלה, והוא אמון על פי התקנות החדשות לתובלת המטענים הבטוחה. המתכנן אמור לספק את אמצעי הקשירה התקניים לנהגים ולהדריך אותם כיצד להשתמש בהם. מרבית הנהגים מובילים סחורות ומטענים בעלי מאפיינים דומים מדי יום. כיוון שכך, ההדרכה אינה צריכה להיות מסובכת. כמובן שנחוץ גם הסבר על שימוש נכון בסדי עצירה והסבר על סוגי מטען מיוחדים כגון גלילים.

מתכנן ההובלה חייב להכיר היטב את “יכולת הריתום הכוללת” כמוגדר בתקן, וזאת בהתאם למאפיינים של מקדמי החיכוך שבין המטען למשטח ההטענה. בתקן מופיעה טבלה שמפרטת את יכולת הריתום הכוללת כפונקציה של מקדם החיכוך ומשקל המטען. למשל, אם מקדם החיכוך בין ברזל לברזל נמוך מאוד, יכולת הריתום נמוכה. מים יפחיתו עוד יותר את מקדם החיכוך. מספיק שנוסיף בין המטען למרכב משטח עץ או משטח גומי כדי שמקדם החיכוך יגדל מאוד ועימו יכולת הריתום הכוללת.

נהגים יכולים להיעזר במדריך להובלת מטענים ברכב. המדריך מפרט על שיטות העמסה של מטענים ומספק מידע והסברים על אופני ריתום, עיגון, קשירה ואביזרי קשירה הקיימים בשוק. המדריך אינו משמש חומר לימוד רשמי ואינו מחליף את דרישות החוק, אולם הוא כלי ויזואלי יעיל מאוד לשימוש. את המדריך אפשר להוריד מאתר האינטרנט של משרד התחבורה, ועל פי הגדרתו נועד לנהגים מקצועיים, לקציני בטיחות בתעבורה, למנהלי משרדי הובלה, למלגזנים, למנופאים ולכל מי שעוסק בהעמסה ופריקה של משאיות. הוא נועד לשרת את המשתמשים בקביעת מערך הדרכה באשר להובלה וקשירה של מטענים ברכבים.